כותבת המחזות המבריקה, אדריאן קנדי, כתבה ספר שנקרא "אנשים שהובילו למחזות שלי." ואם הייתי כותבת ספר, הוא היה נקרא, "אמנים שהובילו את התצוגות שלי" מפני שהעבודה שלי, בהבנת אמנות והבנת התרבות, הגיעה על ידי מעקב אחרי אמנים, בלהביט מה המשמעות של אמנים ומה הם עושים ומי הם. ג'י ג'י מ"החיים הטובים," (מחיאות כפיים) משמעותי לאנשים רבים כמובן בגלל "דינ-או-מייט," אבל אולי חשוב יותר כאמן השחור הבאמת ראשון בשעות שיא בטלויזיה. ג'אן מישל באסקיאט, חשוב לי בגלל האמן השחור הראשון בזמן אמת שהראה לי את האפשרות של למי ומה אני עומדת להכנס. הפרוייקט הכללי שלי הוא על אמנות, בעיקר, על אמנים שחורים, מאוד בכללי על הדרך בה אמנות יכולה לשנות את הדרך בה אנחנו חושבים על תרבות ועל עצמנו. ההתעניינות שלי היא באמנים שמבינים ומשכתבים את ההסטוריה, שחושבים על עצמם בתוך הנרטיב של העולם הגדול של האמנות, אבל יצרו פינות חדשות בשבילנו לראות ולהבין. אני מראה שני אמנים פה, גלן ליגון וקרול ווקר, שניים מרבים שבאמת יוצרים בשבילי את השאלות הבסיסיות שרציתי להביא כאוצרת לעולם. התעניינתי ברעיון של למה ואיך אני אוכל ליצור סיפור חדש נרטיב חדש בהסטוריה של האמנות ונרטיב חדש בעולם. וכדי לעשות את זה, אני יודעת שהייתי צריכה לראות את הדרך בה אמנים עובדים, להבין את הסטודיו של האמן כמו מעבדה, תדמינו אז, להמציא מחדש את המוזאון כטנק חשיבה, ולהסתכל על התערוכה כנייר הלבן האולטימטיבי, לשאול שאלות לספק מרחב כדי להביט ולחשוב על התשובות. ב1994, כשהייתי אוצרת של מוזאון וויטני, יצרתי תערוכה שנקראה "זכר שחור." הסתכלתי על החיתוך של גזע ומגדר באמנות אמריקאית עכשוית. רציתי להביע את הדרך בה אמנות יכולה לספק מרחב לדיאלוג, דיאלוג מסובך, דיאלוג עם הרבה, הרבה נקודות כניסה, ואיך המוזיאון יכול להיות המרחב לתחרות הרעיונות הזו. התערוכה כללה יותר מ20 אמנים מגילאים וגזעים שונים, אבל כולם מסתכלים על גבריות שחורה מנקודת מבט מאוד מסויימת. מה שהיה משמעותי מבחינת התערוכה הזו היתה הדרך בה היא העסיקה אותי בתפקידי כאוצרת, כזרז, לדיאלוג הזה. אחד הדברים שקרו באופן מובהק במהלך התצוגה הוא שהתעמתתי עם הרעיון של כמה תמונות יכולות להיות חזקות וההבנה של אנשים את עצמם ואחד את השני. אני מראה לכם שתי עבודות, אחת מימין, של לאון גולוב, ואחת משמאל של רוברט קולסקוט. ובמהלך התערוכה, שהיתה וכחנית, שנויה במחלוקת ובסופו של דבר, בשבילי, משנה חיים, בהרגשה שלי של מה יכול להיות אמנות, אישה באה אלי על רצפת הגלריה כדי להביע את חששותיה על האופי של כמה חזקות תמונות יכולות להיות ואיך אנחנו מבינים אחד את השני. והיא הצביעה על העבודה משמאל כדי להגיד לי כמה בעייתית התמונה היתה, כי היא התקשרה, בשבילה, לרעיון של איך אנשים שחורים יוצגו. והיא הצביעה על התמונה מימין כדוגמה, בשבילי, לסוג הכבוד שצריך להיות מועבר כדי לעבוד נגד הדימויים האלה במדיה. אז היא יחסה לעבודות האלה זהות גזעית, בעיקרון אמרה לי שהעבודה מימין, בברור, נעשתה על ידי אמן שחור, והעבודה משמאל, בברור על ידי אמן לבן, כשלמעשה, המקרה היה הפוך. בוב קולסקוט, אמן אפרו-אמריקאי, לאון גולוב, אמן לבן. הנקודה בזה, בשבילי, היתה להגיד, בחלל ההוא, ברגע ההוא, שאני בעצם, יותר מהכל, רציתי להבין איך תמונות יכולות לעבוד, איך תמונות עבדו, ואיך אמנים סיפקו חלל גדול ממה שיכולנו לדמיין בחיים היום יומיים שלנו כדי לעבוד דרך התמונות האלה. רצים קדימה ואני מגיעה להארלם, ביתם של הרבה מאמריקה השחורה, בעיקרון הלב הרוחני של ההויה השחורה, באמת היכן שהרנסאנס של הארלם קיים. הארלם עכשיו, בערך מסבירה וחושבת על עצמה בחלק זה של המאה, מסתכלת גם קדימה וגם אחורה. אני תמיד אומרת שהארלם היא קהילה מעניינת מפני, שבניגוד למקומות אחרים, היא חושבת על עצמה בעבר, הווה ועתיד באותו זמן. אף אחד לא מדבר עליה רק בעכשיו. זה תמיד מה היא היתה ומה היא יכולה להיות. ובמחשבה על זה, אז הפרוייקט השני שלי, השאלה השניה שאני שואלת. האם מוזאון יכול להיות זרז לקהילה? האם מוזאון יכול לשכן אמנים ולאפשר להם להיות סוכנים כשקהילות ממציאות את עצמן מחדש? זו הארלם, למען האמת, ב20 בינואר, חושבת על עצמה בדרך נפלאה. אז אני עובדת עכשיו במוזאון הסטודיו בהארלם, חושבת על תערוכות שם, חושבת על מה זה אומר לגלות את האפשרויות באמנות. עכשיו, מה זה אומר לחלק מכם? בחלק מהמקרים, אני יודעת שרבים מכם מעורבים בשיחות בין תרבותיות, מעורבים ברעיונות של יצירתיות וחדשנות. תחשבו על המקום שאמנים יכולים לשחק בזה. זו מין חממה ותמיכה שאני שואפת אליה, אני עובדת עם אמנים שחורים צעירים. תחשבו על אמנים, לא על כספקי תוכן, למרות שהם יכולים להיות מעולים בזה, אלא, שוב, כזרזים אמיתיים. מוזאון הסטודיו נוסד בשנות ה60 המאוחרות. ואני מעלה את זה בגלל החשיבות של מיקום המינהג הזה בהיסטוריה, להביט בחזרה אל 1968, הרגע ההסטורי המדהים הזה, ולחשוב על הקשת שקרתה מאז, לחשוב על האפשרויות שכולנו זכינו לעמוד בהן היום, ולדמיין שהמוזאון שבאה מרגע של מחאה גדולה, והיה כל כך הרבה על בחינת ההסטוריה והמורשת של אמנים אפרו-אמריקאים חשובים להסטוריה של האמנות במדינה כמו ג'ייקוב לורנס, נורמן לואיס, רומרה ברדון. ואז, כמובן, להביא אותנו להיום. ב1975, מוחמד עלי נתן הרצה באוניברסיטת הארוורד. אחרי ההרצאה, סטודנט קם ואמר לו, "תן לנו פואמה." ומוחמד עלי אמר, "אני, אנחנו." הצהרה מעמיקה על היחיד והקהילה, המרחב בו עכשיו, בפרוייקט הגילוי שלי, של מחשבה על אמנים, על נסיון להגדיר מה יכולה להיות תנועה תרבותית של אמנות שחורה במאה ה21. מה שזה יכול להגיד לתנועות תרבותיות בכל הזמן הזה, ה"אני, אנחנו" נראה לגמרי רואה את הנולד לחלוטין חשוב. לצורך העניין, הפרוייקט הספציפי שהפך את זה לאפשרי בשבילי היא שורה של תערוכות, כולן מתחילות בF, "חופשי", "תכיפות" ו"זרימה," שיצאו לגלות ולהגדיר את האמנים השחורים הצעירים שעובדים כרגע שאני מרגישה בחוזקה שימשיכו לעבוד במשך השנים הרבות הבאות. סדרת התערוכות נוצרה במיוחד כדי לנסות להטיל ספק ברעיון של מה זה יגיד עכשיו, בנקודה הזו בהסטוריה, לראות אומנות כזרז, מה זה אומר עכשיו, בנקודה הזו בהסטוריה, כשאנחנו מגדירים ומגדירים מחדש את התרבות, התרבות השחורה, במיוחד במקרה שלי, אבל תרבות, בכלליות. קראתי לקבוצת האמנים הזו על שם רעיון , ששמתי שם שנקרא פוסט-בלאק. באמת התכוונתי להגדיר אותם כאומנים שהגיעו והתחילו את האמנות שלהם עכשיו, מביטים על ההסטוריה, אבל מתחילים ברגע הזה, היסטורית. זה באמת בתחושה הזו של גילוי שיש לי שורה חדשה של שאלות שאני שואלת. שורת השאלות הזו היא: מה זה אומר, עכשיו, להיות אפרו-אמריקאי באמריקה? מה האומנות יכולה להגיד על זה? היכן מוזיאון יכול להתקיים כמקום לכולנו לניהול השיחה הזו? באמת, מה שהכי מרגש בזה היא חשיבה על האנרגיה וההתרגשות שאמנים צעירים יכולים להביא. העבודות שלהם בשבילי הן על, לא תמיד, פשוט על החדשנות האסתטית שהמוחות שלהם מדמיינים, שהחזון שלהם יוצר ויוצא אל העולם, אבל יותר, אולי, חשוב, דרך ההתלהבות של הקהילה שהם יוצרים כקולות חשובים שיאפשרו לנו עכשיו להבין את המצב, כמו גם בעתיד. אני מופתעת ללא הפסקה על ידי הדרך בה הנושא של גזע יכול לקחת את עצמו להרבה מקומות שאנחנו לא מדמיינים שהוא צריך להיות בהם. אני מופתעת תמיד על ידי הדרך בה אומנים מוכנים לעשות את זה בעבודותיהם. לכן אני מביטה באמנות. לכן אני שואלת את האמנות שאלות. לכן אני עושה תערוכות. עכשיו, התערוכה הזו, כמו שאמרתי, 40 אמנים צעירים שעבדו במהלך 8 שנים, ובשבילי זה על שקילת ההשלכות. זה שקילת ההשלכות של מה לדור הזה יש להגיד בשבילנו. זה שקילה של מה זה אומר לאמנים האלה להיות במקביל בעולם בחוץ, כשהאומנות שלהם נודדת, אבל בקהילות שלהם, כאנשים שרואים וחושבים על הנושאים שעומדים לפנינו. זה גם מחשבה על הרוח היצירתית וטיפוחה. ודמיינו, בעיקר באמריקה האורבנית, על טיפוח הרוח. עכשיו, להיכן, אולי, זה מגיע עכשיו? בשבילי, זה על לדמיין מחדש את השיח התרבותי הזה בהקשר בינלאומי. אז המחזור האחרון של הפרוייקט הזה נקרא "זרימה," עם הרעיון עכשיו של יצירת רשת אמיתית של אמנים מסביב לעולם, באמת מביטים, לא כל כך מהארלם החוצה, אלה מעבר. ו"זרימה" מביטה באומנים שנולדו כולם באפריקה. וכשרבים מאיתנו חושבים על היבשת ההיא וחושבים על המשמעות שלה לנו במאה ה21, התחלתי את ההסתכלות הזו דרך אמנים, דרך אמנות, ולדמיין מה הם יכולים להגיד לנו על העתיד, מה הם אומרים לנו על העתיד, ומה הם יוצרים בצורה של לתת לנו את האפשרות הגדולה הזו של להביט ביבשת ההיא עולה כחלק מהדיאלוג הגדול יותר שלנו. אז, מה אני מגלה כשאני מביטה באמנות? מה אני חושבת כשאני חושבת על אמנות? אני מרגישה את הזכות שהיתה לי כאוצרת היא לא רק גילוי של עבודות חדשות, הגילוי של עבודות מרגשות, אלא, באמת, זה היה מה שגיליתי על עצמי, ומה שאני יכולה להציע בחלל התצוגה, לדבר על יופי, לדבר על כוח, לדבר על עצמנו, ולדבר ולשוחח אחד עם השני. זה מה שגורם לי לקום כל יום ולרצות לחשוב על הדור הזה של אומנים שחורים ואומנים מסביב לעולם. תודה רבה.